פסק-דין בתיק ת"א 44967-08

א.   מ ב ו א

       1.  לפניי תביעת נזיקין בגין נזק גוף אשר נגרם לתובעת ילידת 1995 (תלמידת כיתה ד' - קטינה במועד האירוע), במסגרת פעילות ספורטיבית אשר נערכה בבית הספר ביום 28.6.05 (להלן: "האירוע").

       2.  התביעה הוגשה במקורה גם נגד בית הספר הממלכתי דתי "במעלה" ביהוד בו למדה התובעת (להלן: "בית הספר") . נתבעת 1 אחראית על מערכת החינוך בכלל ועל בית הספר בפרט, והיא המעסיקה של המורים בבית הספר, אחראית או מפקחת על הפעלת בית הספר וכן אחראית על תפקודו (להלן: "משרד החינוך"). נתבעת 2 הינה הבעלים של המקרקעין והרשות המקומית שבתחומה נמצא בית הספר (להלן: " העירייה").

       3.  ביום 10.5.09 בדיון שנערך בפני המותב הקודם כב' השופט בכר, נקבע כי נוכח הצהרת נתבעת 2, שבית הספר איננו ישות משפטית יש למוחקו, וכך נעשה.

       4.  מאחר ובין הצדדים קיימת מחלוקת עיקרית בשאלת החבות, פוצל הדיון באופן שתחילה תידון סוגיית החבות בלבד, כך נקבע בהחלטתי מיום 12.9.10.

       5.  ביום 6.2.11 העיד מר אביתר יורם, עד תביעה 1. ביום 6.2.12 העידה התובעת, וכן עדת תביעה 3- בת-אל עובדיה, ועדת תביעה 4 קורל חג'אג'. ביום 13.2.12, העיד מר רותם זהבי עד הגנה 1, מר אברם זוכמן עד הגנה 2, מר זכריה לוי עד הגנה 3, והגב' כוכבה משולם עדת הגנה 4. עוד העידו מטעם ההגנה הגב' חוה בילקוביץ ומר דוד אופיר ביום 2.7.12.

ב.    טענות הצדדים

       1.  לטענת התובעת, האירוע התרחש במהלך יום ספורט שנערך כאשר נותרה מורה אחת אחראית על שתי כיתות מלאות ונוצר אי סדר וצפיפות. עקב חוסר השתלטות המורה על שתי הכיתות, התנגש ילד כבד משקל בתובעת, נפל עליה, פצע אותה קשה תוך שבירת עצם הבריח של התובעת ושבר של השן הקדמית.

       2.  עוד טענה התובעת, כי יש להחיל בעניינה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בכל הקשור לנטל הראיה בעניין הרשלנות, ואולם טענה זו ננטשה בסיכומיה.

       3.  לחלופין טענה התובעת, כי התאונה אירעה בשל רשלנות הנתבעים שהותירו מורה אחת בלבד להשגחה על שתי כיתות מלאות, פעלו בניגוד להנחיות משרד החינוך וחוזר מנכ"ל, לא הדריכו והזהירו את הילדים מפני הצפיפות שנוצרה עקב איחוד שתי הכיתות, לא שמרו על ביטחונה של התובעת, הורו לילדים של שתי כיתות מלאות לשחק במגרש המתאים לכיתה אחת למרות הסכנות הכרוכות בכך, לא נקטו אמצעים מספיקים על מנת למנוע תאונות בכלל ותאונה זו בפרט, לא צפו את הסכנות, ארגנו יום ספורט ללא השגחה מספקת על הילדים המשחקים ובמגרש לא מתאים, לא דאגו לפיקוח מספיק של מורים על הילדים, לא נהגו כפי שבית הספר או בעל או מחזיק במקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין והפרו חובות חקוקות.

       4.  מנגד טענה נתבעת 1, כי האירוע התרחש יומיים לפני סיום הלימודים, כאשר באווירת סוף השנה הוצאו התלמידים מהשיעור לזמן שעשועים ומשחקים בחצר, ובמסגרתם שיחקו שתי כיתות "בית-שדה". מדובר במשחק "תחנות": קבוצה אחת יושבת ב"בית" ונציג שלה זורק כדור קדימה וצריך להספיק לרוץ ולעבור בין התחנות בעוד שהקבוצה השנייה (קבוצת "שדה") צריכה להשיב את הכדור לבסיס מהר ככל האפשר ולפסול את הנציג שרץ.

       5.  עוד טענה הנתבעת, כי מדובר בבית ספר קטן כאשר בכל כיתה כעשרים תלמידים. במסגרת השיעור שני מורים השגיחו ופיקחו על 40 תלמידים. כלומר, היה מספר מספיק של מורים ביחס לתלמידים. יתרה מכך, במהלך המשחק השתתפו 40 תלמידים, אולם בכל שלב רצו בפועל סביב המגרש מספר תלמידים ספורים בלבד ויתר התלמידים המתינו בצד.

       6.  הנתבעת הוסיפה, כי בניגוד לטענת התובעת, לא שרר חוסר סדר או צפיפות במגרש. רצפת המגרש היתה תקינה, והתאונה ארעה עקב התנגשות פתאומית במהלך המשחק בין שני שחקנים, דבר אשר יכול היה לקרות בכל מגרש אפילו המרווח ביותר.

       7.  לטענת נתבעת 1, היא שמרה על בטחונה של התובעת, לא התרשלה, לא הפרה חובה חקוקה ולא הפרה את הנחיות משרד החינוך או חוזרי מנכ"ל ואין להחיל עליה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

       8.  במסגרת עדויות נתבעת 1, העידה המורה לחינוך גופני הגב' כוכבה משולם (להלן: " המורה" ו/או " הגב' כוכבה") אשר הייתה אחראית על הפעילות. המורה דחתה את טענת התובעת, כי האירוע התרחש בשל הצפיפות מאחר ולדבריה מדובר בביש מזל שלא ניתן היה למונעו. לשיטתה, התובעת רצה ומתוך חוסר בשימת לב היא התנגשה בילד אחר שרץ בסמוך אליה (פרו' מיום 13.2.12 עמ' 52).

       9.  נתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי אין כלל יריבות בינה לבין התובעת וכי בית הספר לא נוהל על ידה ולא היה בפיקוחה ובאחזקתה והיא אף לא מעבידתם של מנהל בית הספר וצוות מוריו. הנתבעת 3 כפרה בכל אחריות שילוחית או ישירה למעשה ו/או מחדל ככל שיוכיחו, ולטענתה אין לה כל רשות להתערב בפעילות הבית ספרית. עוד טענה נתבעת 2, כי לא היה כל פגם בתחזוקת המגרש, ולא הוכח ולא נטען כי הוא היה פגום באופן כלשהו.

ג.    חובת הזהירות בפעילות בית ספרית בראי הפסיקה:

       1.  הלכה פסוקה היא, כי בין נתבעת 1 לבין התובעת קיימת "חובת זהירות מושגית" כפי שהיא באה לידי ביטוי בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח' פ"ד מז (1), 802, עמ' 810:

            "לא יכול להיות ספק שבמערכת היחסים בין  מורים לתלמידים חלה חובת הזהירות המושגית....בקביעתה של חובת זהירות מושגית משמשים בערבוביה יסודות לבר משפטיים ויסודות משפטיים (אם ניתן בכלל - בעיקר בימינו - להבחין בין אלה לאלה), ולעניין מורים - תלמידים עיקרון היסוד הוא בדימויו של מורה להורה, וכחובתו של אחרון כן חובתו של ראשון: "בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לעניין פיקוח" (ע"א 42/57 עידה נ' ששון ואח' וערעור נגדי פ"ד י"א 1100 להלן: "פרשת עידה").